אני אוהד ליברפול משנת 1990, בזכות רוני רוזנטל אך הסיפור שלי הוא על גמר ליגת האלופות.
בשנת 2005 ליברפול הגיעה לגמר ליגת האלופות נגד מילאן האיטלקית. מד הלחץ וההתרגשות מעולם לא היו גבוהים יותר, וכך גם ההכנות
בבית הוריי. אימי הלכה לסבתי על מנת לא "להפריע" לגברים של הבית לצפות במשחק שחיכו לו כל כך הרבה שנים. באותה תקופה גרנו בבניין רב קומות בקומה השמינית (8). כולם יודעים מה קרה ב-45 הדקות הראשונות של המשחק, מילאן הובילה 3-0 והמצב לא יכל להראות יותר גרוע.
מרוב יאוש ועצבים על התוצאה, וחוסר היכולת ליצור התקפה או נכונות במשחק עזבתי את הסלון ואת חבריי והלכתי לסדר ולנקות את החדר שלי.
החלפתי מצעים וכן יצאתי עם כלבתי לסיבוב זריז. המחצית השנייה החלה ואני יושב בחדרי, על סף דמעות. כאשר סטיבי הבקיע את השער הראשון
אבא שלי צעק וקרא לי לבוא להצטרף אליהם, סירבתי בתוקף עם מחנק בגרוני ודמעות בעיניי.
שמיצר בבעיטה מטורפת, שגם אותה פספסתי, גרם לאבא שלי להגיע לחדרי ולגרור אותי בכוח לסלון.
3-2 בפחות מארבע דקות. יושב בסלון עם פנים חמוצות ודמעות סטיבי פורץ לרחבה ומופל על ידי גטוסו, פנדל לליברפול! הדופק עולה ועולה והלב מרגיש כאילו יוצא מהחזה. אלונסו מפספס את הבעיטה אך משתלט על הכדור החוזר ומבקיע. אף אחד לא יכל לחזות זאת. בהערכה דודק בהופעת שוערות מושלמת שהמשיכה עד לשלב בעיטות ההכרעה. שם שבצ'נקו האוקראיני לא עמד בלחץ ומול "רגלי הספגטי", שדודק לקח (בעזרת קאראגר) מברוס גרובלאר. אחרי העצירה הרגיש כאילו הקומה השמינית הפכה לדירת קרקע. קפיצות צעקות ושירה אדירה של You'll Never Walk Alone. בחיים לא הרגשתי כל כך שמח וגאה להיות אוהד ליברפול.

Language

Hebrew